Gili Haimovich
hebrejščina
Ignatjevo metsa ainetel
I
Ühe päeva tahaksin elada koos Sinuga
selles majas, kus pole midagi
peale tumedate seinte ja surnud liblikate,
ja tammed ja õunapuud kasvavad ümber
maja, rästikud teevad samblasse pesi,
ja keegi koputab su meelekohtadele,
öeldes: “Iga argine ime olgu lihtne.”
Pole tumm see maja, ei,
ta üksnes ei kõneta igaüht,
sest see, mida ta ütleb, ei ütle
mõnele midagi. Tuul veab end
lohinal üle hallide niitude, uni
puudutab su silmi, langed
ikka ja jälle maapinnale,
tundmata ohtu.
Tunned, kuidas uni on virgunud
tegelikkuseks ja vahib maja
akendest sisse. Vaatad talle sõnatult vastu ja
võtad kogu ilmapimeduse omaks.
Tead, et see maja päästab su siiski.
II
Kas mäletad talve? Alles kesksuvel naasen metsa, selle maja
juurde, kus suur ja hele eimidagi täidab aia oma heasoovliku
külluse ja metsikusega – hein tõuseb rinnuni, aga lupiinid ta
keskel on õides ja ebajasmiin joovastav. Ja ometi, detsembrilume
jälgi nad päriselt kustutada ei suuda. Vana õunapuu on
murdunud pooleks ja on ikkagi elus, ta mõlemad harud on
lehtes ja kannavad väikesi ubinaidki. “Kas pole see mulle
tuttav!” ütlen ma siis. Vahel inimesedki murduvad oma
talvedes pooleks, vaevu hoiavad oma harusid ühes ja siiski
kesksuve tulles kannavad vilja kõigi meeleheaks, kes neid vilju
maitsevad ja neist õndsalt söönuks saavad, justkui oleks kõik
ikka samamoodi kui enne.
Avdio produkcija: Eesti Kirjanduse Teabekeskus [Estonian Literature Centre]
היער של איגנטיבוֹ
I
אָז תְּנוּ לָנוּ לָלֶכֶת וְלִחְיוֹת יוֹם
בְּבַיִת שֶׁלֹּא מַחְזִיק דָּבָר
מִלְּבַד קִירוֹת כֵּהִים וּפַרְפָּרִים מֵתִים
בֵּין עֲצֵי אַלּוֹן וְתַפּוּחִים
וְעִם צְפָעִים שֶׁמְּקַנְּנִים בָּאֲזוֹבִים
וּמִישֶׁהוּ שֶׁנּוֹקֵשׁ עַל הַמִּקְדָּשִׁים
תְּנוּ לְכָל נֵס לִהְיוֹת פָּשׁוּט
פָּשׁוּט שֶׁאֵינוֹ טִפְּשִׁי
אֲבָל הַבַּיִת הַזֶּה לֹא
אַף שֶׁלֹּא כֻּלָּם מְפַעְנְחִים
מָה הוּא אוֹמֵר
תִּרְאוּ אֶת הָרוּחַ מִתְקָרֵב וּמַחְלִיק
לְאֹרֶךְ הַנִּירִים הָאֲפֹרִים
כְּשֶׁהַשֵּׁנָה נוֹפֶלֶת
בְּרַכּוּת עַל שְׁמוּרוֹתֶיךָ
וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ לִפֹּל
עַל הַקַּרְקַע וְעִם זאֹת
לֹא חָשׁ כָּל סַכָּנָה
אַתָּה יוֹדֵעַ
שֶׁהַשֵּׁנָה אֲמִתִּית
וְנוֹעֶצֶת מַבָּטָהּ הַיְשֵׁר פְּנִימָה
מִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹת מְלֻכְלָכִים
חֲסַר מִלִּים
אַתָּה בּוֹהֶה בָּהּ חֲזָרָה
וּמַסְכִּין לַחֲשֵׁכָה הַכְּלַל עוֹלָמִית
אָז בְּוַדָּאוּת תֵּדַע
הַבַּיִת הַזֶּה הוּא שֶׁיַּצִּיל אוֹתְךָ
כִּכְלוֹת הַכּלֹ
II
זוֹכֶרֶת אֶת הַחֹרֶף? זֶה לֹא בְּטֶרֶם אֶמְצַע הַקַּיִץ
שֶׁאֲנִי חוֹזֵר אֶל תּוֹכְכֵי הַיַּעַר, אֶל הַבַּיִת
שֶׁבּוֹ כְּלוּם רָחָב וּבָהִיר אוֹפֵף אֶת הַגִּנָּה
בְּשֶׁפַע אוֹ בְּהִתְלַהֲמוּת, הַשַּׁחַת כִּמְעַט מַגִּיעָה עַד הֶחָזֶה
וּבָאֶמְצַע הַתֻּרְמוּסִים פּוֹרְחִים, הָרֵיחַ שֶׁל יַסְמִין הַבָּר מְשַׁכֵּר -
עִם זאֹת, עִקְּבוֹת הַשֶּׁלֶג שֶׁל דֶּצֶמְבֶּר לֹא נִמְחוּ עֲדַיִן,
עֵץ תַּפּוּחִים זָקֵן שָׁבוּר לִשְׁנַיִם, עָלִים צוֹמְחִים עַל גְּזָעָיו הַמְּפֻצָּלִים,
פֵּרוֹת קְטַנִּים צָצִים. "הוֹ, אֶת זֶה אֲנִי מַכִּיר," אֲנִי אוֹמֵר אָז. הַאֵין
אֲנָשִׁים נִשְׁבָּרִים בְּחָרְפֵיהֶם כָּכָה, בְּקשִֹׁי
שׁוֹמְרִים יַחַד עַל הָעֲנָפִים, וְעִם זאֹת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ קַיִץ,
נוֹשְׂאִים פֵּרוֹת שׁוּב לְאֵלֶּה שֶׁמַּסְכִּינִים לִטְעםֹ, לְהִתְמַלֵּא
בָּם, כְּמוֹ כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה מֵהַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת לְזוֹ הַנּוֹכְחִית.