Ayana Erdal

אהובי, שישן שנת מרתפים
עד שיד נבערת ניערה אותו לקום ולטפל בילד
כי אני חייבת ללכת לעבודה.

אולי שם בין המצח הבוער לעפעפי הבוקר
יש הבנה אלי ואל מותי המתקשה לנשום
מחכה בקוצר-רוח מעבר לדלת
עד שאספר מה איתי.

אהובי, שנולד ממגירת נעליים
שמגדל את ילדיו כפי שגידלו אותו
בערב הוא נעתר לי ומוריד את הנעליים הכבדות שלו
ששוקלות די הרבה בסך הכל.

ואנחנו מתנשקים במהירות, כאילו אין זמן
עוד מעט מישהו ידפוק על הדלת
עוד מעט הקירות יפלו ואבק יכסה את חדר הילדים
עוד מעט אויר השדות הבוער ינשום את הנשימה שלנו
וגרוננו יהפוך לגרון קוצים מנסה להשתחרר.