מַעְיָן מִרְיָם (עין כרם /ירושלים)


  לְיַד הַמַּעְיָן הַזֶּה
שֶׁבּוֹ הַכֹּמֶר טִיחוֹן
 מָצָא, לְאוֹר הַנֵּר,
 אֶת הָאֱמֶת

וְלָהּ הֵקִים מִנְזָר חוֹבֵק הָרִים –

 שָׁרִים כָּעֵת הַחֲסִידִים
 בְּמֵאוֹתיהַם :
"כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"

 וּפַעֲמוֹן קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל :
לִטְבֹּל לִטְבֹּל  לִטְבֹּל  לִטְבֹּל...


 כִּכָּר קְטַנָּה שֶׁל "כְּפַר הָאֱלֹהִים",
 מוֹנְטָנָה,  בֵּית הַכֶּרֶם,
רַאְס אַ'רַאב

 כֻּלָּם צוֹבְאִים עָלַיִךְ ,
 כֻּלָּם צוֹבְעִים אוֹתָךְ  בַּזֶּפֶת הַחַמָּה,
 כְּמָרִים וַחֲסִידִים עוֹשִׂים
 אוֹתוֹ שָׁחֹר
 עַל רָחֲבָה מֵאֶבֶן בְּהִירָה ,
לְיַד זַרְזִיף
שֶׁהַסִּפּוּר כֻּלּוֹ גָּדוֹל עָלָיו כָּל- כָּךְ
שֶׁהוּא  מוֹסִיף אֶת אִוְשָׁתוֹ עַל כָּל הַהֲמֻלָּה
 מְשֻׁעְשָׁע
 עַד
דֶּמַע.


 בְּעֶצֶם, הוּא נִזְכַּר, תָּמִיד הָיוּ בָּאִים
 בִּלְבָבוֹת מְלֵאִים וּבְכֵלִים רֵיקִים

 אֶת אֵלֶּה הֵם רוֹקְנוּ,  אֶת אֵלֶּה הֵם מִלְּאוּ –
וְהִתְרַחֲקוּ
         כְּמוֹ נָפַל דָּבָר

 אַךְ מַה יָּכֹל הָיָה לִפֹּל  פֹּה  
מִלְּבַד טיפּוֹת
חַיוֹת
     עַל פנֵי קַרקַע   
חַיָּה   


מָה עוֹד היָהּ ?

אֲנִי וּבֶן שִׂיחִי הָעֲרָבִי
(אֲשֶׁר יָרַד מִבֵּית הַסֵּפֶר לִרְפוּאָה  
לִקְנוֹת לַחֲמוֹ  בַּכְּפָר )
 צוֹפִים בְּכָל, יוֹשְׁבִים עַל הַגָּדֵר
      ( כְּמוֹ הַשּׁוֹטֵר )
וּמְעִיפִים מִלִּים קַלּוֹת כְּמוֹ מַיִם

 עַל עִנְיָנִים כְּבֵדִים
         כְּמוֹ

 אֲ דָ מָ ה.


*נכתב בעין כרם ביום בו הסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה ובדיוק נערכה תהלוכה של המנזר הרוסי, ובדיוק מאות חסידים באו לשאוב מים למצות

© Sabina Messeg
Producción de Audio: Amir Or, 2013

Mary’s well, Ein-Kerem, Jerusalem

Here , at this fountain
Where a Russian monk
Finally found Truth
By candle-light

And in Her honor raise
A mountain-embracing monastery,

Hassids are now chanting
Of “His eternal grace”

While tolling bells baptize you
In their pools of sound. . .

O tiny,  sunny  square of this “Town of God”,
“Montana” , “Bait-Hakerem” ,
“ Ras-a-Rab”*

they are all gathered here
arriving in their hosts
to stain you with hot tar

hassids and monks form
the same black
on clear judean stone




nearby a trickle
so small for this big tide
it barely yields its murmur
to the din –
amussed to tears

and he remembers that, in fact,
They always used to come
With empty vessels
And with brimming hearts

Filling the first
And emptying the last

Then stepping back
As if something of weight
Has come to pass

But what could have befallen in this place
Save drops of water on dry land,
What else?

Me and my Arab friend
(who strolled over from the medical school
for bread from the village store)
watch the whole scene
sitting on the fence
(along with the policeman)
and fling about light words
smooth as water
on matters heavy
as
earth.

*different names of the village in different  cultures

Translation by Karen ALKALAY