Karen Alkalay-Gut
inglés
שדֵרה
בִּשְׂדֵרוֹת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, פַּרְטִיזָנִים זְקֵנִים
נְעוּצִים עַל סַפְסָלִים כְּמוֹ נֵרוֹת עֲקֻמִּים
דּוֹעֲכִים בִּזְרוֹעוֹת נְעָרוֹת פִילִיפִּינִיּוֹת,
מְסַפְּרִים לָהֶן בְּפּוֹלָנִית דְּבָרִים
שֶלֹּא סִפְּרוּ חַיִּים שְׁלֵמִים לַיְלָדִים.
בְּמֶרְחַק שְׁנֵי רְחוֹבוֹת מִכָּאן, אָבִי
שׁוֹתֵק בַּבַּית בֵּין תְּמוּנוֹת אִמִּי.
שְׁתִיקָתוֹ מִתְעַבָּה כְּמוֹ זְכוּכִית בַּקְבּוּק
שֶהַזְּמַן פָּקַּק. אִם תִּשָׁבֵר, יִשָׁבֵר אִתָּהּ.
בְּעוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים תַּעֲבוֹר פֹּה רַכֶּבֶת קַּלָּה.
פַּסֵּי בַּרְזֶל יָנוּחוּ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה
כְּמוֹ שׁוּרַת הֲלִיכוֹנִים שֶׁנִשְׁמְטוּ לַדֶּשֶׁא הֶחָדָשׁ.
אֲנִי פּוֹסַעַת בַּקַּו הַמְּרֻסָּק
קְרָקוֹב-תֵּל אָבִיב-מַנִילָה.
מַשֶּׁהוּ חָזָק מִגַּעְגּוּעַ אוֹחֵז בִּי, מַסִּיעַ אֶת רַגְלַי
אֶל סַפְסָל הַעֵץ כְּמוֹ אֶל מַעְבֹּרֶת:
אִישׁ זָקֵּן מְדַבֵּר, אִשָּׁה יָפָה קְרוֹבָה.
אֲנִי בָּאָה, מִתְיַשֶּׁבֶת בֵּין שְׁנֵיהֶם כְּמוֹ יַלְדָּה.
הוּא מְסַפֵּר. הִיא מְרִימָה אֵלַי עֵינַיִם.
אֲנִי מְבִינָה אֶת הַמִּלִּים שֶׁלוֹ.
אֲנִי יְכוֹלָה לְהַרִיחַ אֶת שְׂעָרָהּ.
מֶרְחַקִּים, שֶׁפַּעַם חָשַׁבְתִּי לַחֲצוֹת
מֻחְלָטִים עַכְשָׁו:
שְׁלֹשָׁה זָרִים יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל
כְּמוֹ בְּתַחֲנָה. הַשְּׂדֵרָה דּוֹהֶרֶת עַל פָּנֵינוּ
עוֹזֶבֶת, כָּמוֹנוּ, בְּלִי לָזוּז.
Producción de Audio: Helicon, 2011
The Boulevard
On King David Boulevard, old partisans
Are glued to the benches like bent candles,
Fading away in the arms of Philippino girls,
Telling them in Polish things
That they never told the kids.
In ten years the cable train will pass through here.
Iron rails will rest along the length of the avenue
Like a row of walkers fallen to the new grass.
I walk that broken line
Krakow-Tel Aviv-Manila.
Two blocks from here, my father
Is silent amid pictures of my mother.
His silence thickens like the glass of bottle
Corked by time. If it breaks, he breaks.
Something stronger than longing grabs me,
Conducts my feet to the wooden bench
As if toward a ferry:
An old man speaking, a beautiful woman folding her arms.
I come and sit between them like a child.
He speaks. She looks at me.
I can hear his story. I can smell her hair.
Distances I once thought I would cross
Are now absolute: three strangers sit on a bench
As if in a station. The boulevard rushes past us
Leaving, as we do, without moving.