Israel Bar Kohav (ישראל בר כוכב)
איסטנבול
איסטנבול
לסזר ולעיר שלה
בזיכרונך הירוק על גדות המפרץ, מתפתל
בעבורך שרך העצב, פתילי דמדומים, אלף מנורות.
דגים מוצאים את הייאוש תחת עמודים ביזנטיניים,
אמפיביים כמונו, הם מדדים על יבשת יום.
בזיכרון לילה, בשליית שינה, אני מדבר, אבל את
לא מניחה להגיע לתשובות של מים.
בדמיונך העתיק את רואה את מחזור הדם של העיר,
רגלה האחת קרן זהב,
שנייה כחולה כבוספורוס,
בין רגליה ים השיש
נפתח להולכים לאיבוד כמונו בתוך אור כסף,
בצעיף מסתחרר של מצבי רוח.
בכל מסע מתפקעים גאות ושפל,
צפות ערים רפות של ילדות
בזיכרונך שבילי אסיה, סוסוני פחם
על הרים אדומים של תשוקה.
בזיכרונך שעשוי ארם דמשק, סחרחרת בזאר גדול
בלי קול שרים האנשים:
"עיוור ופוזל, רק שניים יודעים
לרקוח את ממתקי דמשק".
וחנות צעצועי הסוכר עולה בלהבות.
בחזיון בית הקפה יאקופ, נשקפת אלת הסיפור מן הקיר
טזר אוזלו, מחייכת בחצי פה -
לבנה כצבעוני איסטנבול היא לוקחת את חצי האהבה,
במותה, את נותרת באוויר מרוצף
געגועים.
ביתמותך תמונות צרורות מצהיבות,
בגדי ילדה קרושים, מזוודת האימפריה,
באור הילדות כנף אושר
מוכתמת פחדים.
בדמיונך את שבה ממעמקים
להקשיב לקללה הסמויה בעורקי העיר,
עולה בשמלת כלולות של גרגרי גשם כהה,
וירח איסטנבול נבלע בחומר אפל:
את שרה: "טיפות טיפות יורדות על שערך
להפוך לקשת בליבי", וחוצה את העיר
לומר את שמנו בין הגדות.
רק למענך מתהפכים צללי אסיה,
ואירופה היא נערה שקופה שעונה על שור אבוד.
קולות השיר יופקרו בגני המים
ויהיו לסירות מחליקות על פני ים הפלדה.
באוויר הקופא מתגלה כבר קיסוס הזמן
כמו שברחוב נפקחות עיני הנגן העיוור
לראות את היפה בנשות העיר
והוא מאבד את שירו.
יגון השקיעה תלוי מנגד כמו קישוט הנצח.
לאט תחרוג מעלייך העיר באוויר הקופא.
לפי נתיבי השמיים לא תוכלי לגלות דבר,
רק בשחר ניתן לחצות את קרן הזהב בעקבות פעימות
הלב,
ואנו נאחר את המועד.
מצפון רוחות לבנות נכרכות בצווארי הבתים,
מואזין בתפילה מפריד ימים מלילות,
מעיר את יקינתון המועקה של הבוקר,
מתוך שעות שנתך החרוצות.
עקרון החלום לא ישתנה לעולם:
ילד מושיט ידיים ואין תשובה
רק ים גואה בגופנו
מתוך: במקום מקום, הקבוץ המאוחד סידרת ריתמוס 2008