Vivian Eden
Translator
on Lyrikline: 14 poems translated
from: العبرية to: الانجليزية
Original
Translation
בימי כּוֹלֵרה
العبرية | Tal Nitzán
פָּנֵינוּ זֶה לְזֶה,
גַּבֵּנוּ לְפֻרְעָנֻיּוֹת הָעוֹלָם.
מֵאֲחוֹרֵי הָעֵינַיִם
וְהַוִּילוֹנוֹת הָעֲצוּמִים,
בְּבַת אַחַת
שָׁרָב וּמִלְחָמָה.
הַשָּׁרָב יָפוּג רִאשׁוֹן,
רוּחַ קְלוּשָׁה
לֹא תָּשִׁיב אֶת
הַנְּעָרִים הַיְּרוּיִים,
לֹא תַּצֵן
אֶת חֲרוֹן הַחַיִּים.
הַבְּעֵרָה
גַּם אִם תִּתְמַהְמֵהַּ בּוֹא תָּבוֹא,
מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ וכו',
גַּם יָדֵינוּ שֶׁלָּנוּ אָרְכָּן
יָפֶה רַק לְגֵוֵנוּ:
אֲנַחְנוּ הָמוֹן קָטָן מוּסָת
לְהִלָּפֵת לְהִתְנַשֵׁך
לְהִתְבַּצֵּר בַּמִּטָּה
שָׁעָה שֶׁבָּאוּזוֹן מֵעָלֵינוּ
מִתְרַחֵב חִיּוּךְ לַעֲגָנִי.
Am oved, 2002
Audio production: Helicon, 2010
In the time of cholera
الانجليزية
Facing one another
we turn our backs to the world’s calamities.
Behind our closed eyes and curtains
both heat and war
erupted at once.
The heat will calm down first,
the faint breeze
won’t bring back
the boys who have been shot,
won’t cool down
the wrath of the living.
Even if it tarry,
the fire will come,
many waters won’t quench etc. *
Our arms as well
can only reach our own bodies:
We are a small crowd
incited to bite,
to cling to each other
to barricade ourselves in bed
while in the ozone above us
a mocking smile
cracks wide open.
*(Song of Solomon, 8:7) “Many waters cannot quench love, neither can the floods drown it”
דור שני
العبرية | Yael Globerman
1
הָאִישׁ שֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה יוֹשֵׁב לַשֻּׁלְחָן.
הָאִשָׁה שֶׁבְּקֹשִי הִגִּיעָה מַגִּישָׁה לוֹ עוּגַת שְׁזִיפִים.
זֶה הַבַּיִת שֶׁלִי: טוֹב פֹּה. בָּטוּחַ.
אִמָּא נִשְׁעֶנֶת עַל אַבָּא. אַבָּא נִשְׁעָן עַל צֵל.
בַּלַּיְלָה הֵם פּוֹסְעִים לְחַדְרִי עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת
בְּתִּלְבֹּשֶׁת כַּוְרָנִים, מוֹשְׁחִים אֶת רַקוֹתַי בְּשַׁעֲוָה.
אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה מְאֹד חַמָּה.
הָרִצְפָּה בּוֹעֶרֶת מִתַּחַת לַרַגְלַיִם.
אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּקִירוֹת. פּחוֹת מַאֲמִינִים בְּגַג.
צָרִיךְ לִבְנוֹת אוֹתוֹ כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ. אֲנַחְנוּ בּוֹנִים.
בָּאֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת יֵשׁ תַּחְמֹשֶׁת וּבַבַּנְק שֹׁחַד לַשּׁוֹמֵר
שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתָנוּ, לַיְלָה לַיְלָה, אֶת הַגְּבוּל.
שְׁתִּיקָה הִיא הַגֹּפֶר שֶׁסּוֹתֵם אֶת הַפְּרָצוֹת, אוֹטֵם אֶת הָרִצְפָּה.
אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶׁהוּ עָמֹק נוֹהֵם:
יָם קַיָּם מִתַּחַת לִיְסוֹדוֹת הַבַּיִת.
2.
הַבַּיִת הַזֶּה מָלֵא אַהֲבָה. אַבָּא חָזָק וְאִמָּא יָפָה.
גֶּרְשְׁוִּין הָיָה יָכוֹל לִכְתֹּב עָלֵינוּ שִׁיר עֶרֶשׂ.
מַה יַעֲזֹר הַצַּעַר הַזֶּה
לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הַצַּעַר הַזֶּה
אֵיפֹה אוֹשִׁיב אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּגִּיעַ
מָה אֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל
Audio production: Haus für Poesie, 2016
Second Generation
الانجليزية
I
The man who almost wasn't sits down at the table.
The woman who barely made it serves him plum cake.
This is my home: It is good here. Safe.
Mother leans on Father. Father leans on a shadow.
At night they tiptoe into my room in beekeepers' suits,
rub my temples with wax.
We are a very warm family.
The floor burns under our feet.
We believe in walls. Believe less in a roof.
It has to be built every morning anew. We build.
There is ammunition in the medicine cabinet
and a bribe in the bank for the guard
who lets us steal across the border every night.
Silence is the pitch that stops up gaps, seals the floors.
I hear something deep roaring and surging:
There's a sea underneath the foundations of home.
II
This house is filled with love. Father is strong
And mother good-looking.
Gershwin could have written our lullaby.
What good will this sorrow do
Where will I lead this sorrow
Where will I sit it down when it gets here
What will I give it to eat
אדוני, ראש הממשלה
العبرية | Anat Zecharia
אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה,
אֲנִי מְהַרְהֶרֶת בַּתַּחְתִּיּוֹת לְכוֹסוֹת,
בְּסִדּוּרֵי הַפְּרָחִים, בְּאוֹר הַנֵּרוֹת הָרֵיחָנִיִּים,
בַּסַּכִּינִים הַמַּבְהִיקִים,
בַּמַּפּוֹת הַנְּקִיּוֹת הַפְּרוּשׂוֹת עַל שֻׁלְחָנְ ,ָ
בַּגְּלִידָה בְּטַעַם פִיסְטוּק הָאֲהוּבָה עָלֶיָ
(טַעַם יֻקְרָתִי שֶׁלֹּא מוֹצְאִים בְּכָל מָקוֹם)
בְּסוֹרְבֵּה הַפֵּרוֹת שֶׁאוֹהֶבֶת אִשְׁתְָּ
תָּלוּי בָּעוֹנָה
עַכְשָׁו הַתּוּת חָזָק, בַּקַּיִץ הַלִּימוֹנָענָע
הַוָּנִיל בִּשְׁבִיל הַיְּלָדִים.
אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה,
אַתָּה וַדַּאי מְאוֹד גֵּאֶה בְּאַרְצְָ
כְּשֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן בַּמִּתְרַחֵשׁ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.
עֲזֹב אוֹתְ מֵהַחַבָּלָה וּמֵהָאֵשׁ
לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה זֶה דַּוְקָא מְעוֹרֵר
מֵנִיעַ, שׁוּם דָּבָר לְפַחֵד מִפָּנָיו.
וְהַכִּבּוּשׁ כָּל כָּ אֶלֶמֶנְטָרִי
רְאֵה כַּמָּה יֹפִי יֵשׁ בַּצְּמָחִים הַמְּטַפְּסִים עַל גְּזוּזְטְרָה
לוֹפְתִים גָּדֵר.
וְזֶה גַּם נוֹתֵן לָנוּ סִבָּה לַעֲמֹד שָׁנִים בַּכִּכָּר
וְלָשִׁיר.
אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה,
לֹא חָשׁוּב כַּמָּה נַעֲבֹר
כַּמָּה נַרְגִּישׁ
כַּמָּה נִלָּחֵם
כַּמָּה נִפֹּל, כַּמָּה נִתְפַּלֵּל
כַּמָּה תַּבְטִיחַ שֶׁנִּצַּחְנוּ בְּנוֹק-אַאוּט
כַּמָּה נִתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה.
פַּעַם מִישֶׁהוּ אָמַר: הַר הַבַּיִת בְּיָדֵינוּ
הַר הַבַּיִת בְּיָדֵינוּ עֲבֹר,
וְאַחֵר עָנָה: כָּל הַכָּבוֹד כָּל הַכָּבוֹד
(כָּל הַכֹּחוֹת חֲדַל)
מוֹרִישִׁים לָנוּ אֶת הֶעָתִיד
מוֹתִירִים אֶת רֹאשֵׁנוּ בַּשָּׁמַיִם
גּוּפֵנוּ בַּחֲרִיצִים, בֵּין הַסְּדָקִים,
נִשְׁאָרִים כָּ כְּבָר שָׁנִים, כְּבָר שָׁנִים.
אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה,
לֵ לְשָׁלוֹם
וּכְשֶׁאַתָּה עוֹזֵב אֶת הַמָּעוֹן
לְבַשׁ סְוֶדֶר אוֹ לְפָחוֹת כְּרֹ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארְָ
Audio production: Haus für Poesie, 2017
Mr. Prime Minister
الانجليزية
Mr. Prime Minister,
I'm reflecting on the coasters,
the flower arrangements, the light of the scented candles,
the gleaming knives,
the clean tablecloths on your dinner table,
your favourite pistachio ice cream,
(a luxurious flavour you can’t find everywhere)
your wife's favourite fruit sorbet
depending on the season
strawberries are in now, lemon-mint in summer
the vanilla must be for the kids.
Mr. Prime Minister,
you must be very proud of your country
as you watch it with your eyes shut.
Forget the terror and the fire
living on the edge actually invigorates,
motivation, nothing to fear.
And the occupation is so trifling
see how much beauty there is in plants climbing a terrace or
clinging to a fence.
And it also gives us a reason to stand in the square for years
and sing.
Mr. Prime Minister,
it doesn’t matter how much we take
how much we feel
how much we fight
how much we fall, how much we pray
how many knock-out victories you promise
how much we revive.
Someone once said: the Temple Mount is ours
The Temple Mount is ours, over,
and another answered: well done, well done
(All forces hold fire)
entrusting us with the future
leaving our heads held high
our body in the fissures, between the fractures,
It's been that way for years, for years.
Mr. Prime Minister,
farewell
and as you leave the residence
put on a sweater, or at least tie it around your neck.
כיכר השעון
العبرية | Adi Keissar
אַחְיָן שֶלִּי וַאֲנִּי
מִּסְתוֹבְבִּים סְבִּיב
כִּכַר הַשָעוֹן
ביָפ ו
מֵעַל שְמוֹנִּים שָנָה
מַפְרִּידוֹת בֵינֵינוּ וּבֵין
אֻּם כֻּלְתוּם
שֶהוֹפִּיעָה כָאן עַל בָמָה
וַאֲנִּי מְנַסָה לִּשְמֹ ע אִּם מְחִּיאוֹת הַכַפַיִּם
נִּתְפְסוּ עַל חַבְלֵי כְבִּיסָה
אֲבָל אֵיפֹה אֻּם כֻּלְתוּם
וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ
וּמוּלֵנוּ עוֹ מד מוֹכֵר, מְדַבֵר
וְאַחְיָן שֶלִּי אִּתַי שוֹאֵל בַחֲשָש
עֲדִּי, הוּא עֲרָבִּי?
עֲרָבִּי, אֲנִּי עוֹנָה
בְיָפ ו גָרִּים עֲרָבִּים.
וְהֵם עֲרָבִּים טוֹבִּים א ו עֲרָבִּים רָעִּים?
הוּא שוֹאֵל בְלִּי נְשִּימָה
מַצְמִּיד אֶת יָד ו בְיָדִּי
הַפַחַד סוֹגֵר את שְפָתָיו
בְכָל עַם יֵש טוֹבִּים וְרָעִּים
אֲנִּי עוֹנָה
הוּא נִּצְמָד אֵלַי יוֹתֵר
לֹא מְשֻּכְנָע
וַאֲנִּי מְבִּינָה שֶדְרוּשָה כָאן
הַרְגָעָה.
טוֹבִּים, אֲנִּי מוֹסִּיפָה.
וְאֵיךְ אַ ת יוֹדַעַת שֶהֵם עֲרָבִּים?
הוּא מַמְשִּיךְ בַחֲקִּירָה
עֵינָיו עוֹקְבוֹת אַחַר יוֹנָה
שֶהוֹלֶכֶת בְאִּטִּיוּת מוּל כְנִּיסַת מִּסְעָדָה
בְיָמִּים רְגִּילִּים הָיָה רוֹדֵף אַחֲרֶי ה
וּמַבְהִּיל אוֹתָהּ
עַכְשָו הִּיא לוֹקַחַת חֵלֶק בְסִּפוּר אֵימָה
מָה זֹאת אוֹמֶרֶת אֵיךְ אֲנִּי יוֹדַעַת
הֵם מְדַבְרִּים עֲרָבִּית
אֲנִּי מחְזִּירָה,
מוֹסִּיפָה נִּימָה נֶחְרֶצֶת
כְמ ו מִּישֶהִּי שֶיוֹדַעַת שֶהַתְשוּבָה
לֹא בֶאֱמֶת נְכוֹנָה
וְהוּא מַרְגִּיש בַגַלַאי שֶל הַיְלָדִּים
שֶהַדוֹדָה מְבֻּלְבֶלֶת בְעַצְמָהּ
וְהַדְרִּיכוּת שֶל ו מְחַלְחֶלֶת אֶל הַמִּדְרָכָה.
אַל תִּדְאַג הֵם דוֹמִּים לָנוּ
אֲנִּי מוֹשִּיטָה ל ו חֶבֶל הַצָלָה.
אָז לִּפְעָמִּים חוֹשְבִּים שֶאֲנַחְנוּ עֲרָבִּים
וְהֵם יְהוּדִּים?
הַמִּלִּים שֶל ו עוֹשוֹת
לְלַהֲקַת צִּפוֹרִּים לָעוּף דֶרֶךְ גוּפִּי
פוֹרְעוֹת אֶת כְלֵי הַדָם בִּמְהוּמָה
וַאֲנִּי רוֹצָה לְ ספֵר ל ו עַל סָבְתָא שַמְעָה שֶלִּי
וְדוֹד מוּסָא וְדוֹד דַאוּד וְדוֹד עַוַד
אֲבָל בְגִּיל שֵש יֵש ל ו כְבָר
סָבְתָא צִּיוֹנָה
סָבְתָא יָפָה
וְהַרְבֵה דוֹדִּים
וּפַחַד וּמִּלְחָמָה
Audio production: Literaturwerkstatt Berlin, 2016
Clock Square
الانجليزية
My nephew Itai and I
are walking around
the Clock Square
in Jaffa.
More than 80 years separate us
from Oum Kalthoum
who performed here on a stage
and I’m trying to discover if the applause
got tangled in the clotheslines.
But where is Oum Kulthoum
and where are we
and opposite us there’s a shopkeeper, talking.
And my nephew Itai asks in trepidation
Adi, is he an Arab?
An Arab, I reply.
In Jaffa there are Arabs who live here.
And are they good Arabs or bad Arabs?
he asks breathlessly, tightening his hand in mine.
Fear presses his lips together.
In every nation there are good people and bad people
I reply.
He huddles closer to me
unconvinced
and I realize that reassurance is needed
here.
Good, I add.
And how do you know they are Arabs?
He pursues his investigation,
his eyes following a dove
strutting in front of a restaurant door.
Ordinarily, he’d be chasing it
and scaring it.
Now it’s part of a horror story.
Of course I know,
they are speaking Arabic
I reply
in the confident tone of someone
who knows the answer
isn’t quite right.
With that antenna kids have
he senses his aunt is herself confused
and his vigilance seeps into the sidewalk.
Don’t worry, they are like us
I extend him a lifeline.
So sometimes people think we are Arabs
and they are Jews?
His words make flocks of bird fly though my body
ripping my blood vessels in the commotion
and I want to tell him about my Grandmother Sham’a
and Uncle Moussa and Uncle Daoud and Uncle Awad
But at the age of six he already has
Grandmother Ziona
Grandmother Yaffa
lots of uncles
and fear and war
he received as a gift
from the state.
גּוֹלִים
العبرية | Gilad Meiri
הַהִסְתַּדְּרוּת מָכְרָה אֶת הַמִּגְרָשׁ לְיַזָּם
וְהַפּוֹעֵל עָבְרָה לְשַׂחֵק בְּיִמְקָ"א
הַבַּיִת שֶׁל בֵּיתָ"ר. עַל שֶׁטַח הָאִצְטַדְיוֹן
הוּקַם מֵיזָם גַּנֵּי קָטָמוֹן
כְּמוֹ כְּנֵסִיָּה עַל בֵּית כְּנֶסֶת.
שָׁנִים נִמְנַעְתִּי מֵהֲלִיכָה
בִּשְׁבִילֵי הַקּוֹמְפְּלֶקְס הַיֻּקְרָתִי.
רַק לְאַחַר שֶׁיְּלָדַי גָּדְלוּ שַׁבְתִּי לְבִקּוּר.
חִפַּשְׂתִּי צְלָלִים מֻכָּרִים בַּבְּרוֹשִׁים, בָּרוּחַ
כְּמוֹ עֲרָבִי שֶׁגָּר בְּקָטָמוֹן עַד 1948.
חוֹמַת הַיָּצִיעַ הַצְּפוֹנִי שָׂרְדָה,
קֶרַע בְּגִ'ינְס הָאַדְרִיכָלוּת הַנּוּבוֹרִישִׁית,
חֹר בְּרֶשֶׁת הַהַסְוָאָה.
לְיַד קִיר הַזִּכָּרוֹן שֶׁנִּצָּב דֹּם
כְּמוֹ זָקִיף בְּאַנְדַּרְטָה לְלֹא זֵר,
צְעִיפִים אֲדֻמִּים־שְׁחֹרִים, נֵר
נְשָׁמָה, תַּצְלוּם יָשָׁן, שִׁחְזַרְתִּי
לִילָדַי טְרִיבּוּנוֹת, רְחָבוֹת, שְׁעָרִים.
אַחַר כָּךְ שִׂחַקְנוּ בַּפַּרְק
עַל הַדֶּשֶׁא הַכָּבוּשׁ
מִשְׁפָּחוֹת דָּתִיּוֹת שֶׁל שַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם
וְהָאֲדָמָה גִּרְגְּרָה בְּרַגְלֵינוּ מְדֻשֶּׁנֶת
עֹנֶג מִלְּטִיפַת הַכַּדּוּר.
Goals
الانجليزية
The Histadrut sold the grounds to a builder
and Hapoel went to play at the YMCA,
Beitar’s home. On the area of the stadium
the Katamon Gardens development arose
like a church on a synagogue.
For years I avoided walking
the paths of the fancy complex.
Only once my kids got older did I go back to visit,
seeking familiar shadows among the cypresses, in spirit
like an Arab who lived in Katamon until 1948.
The wall of the northern stand survived,
a rip in the nouveau riche architecture,
a hole in the camouflage net.
Near the memorial wall standing at attention
like a sentry at a monument without a wreath,
red-and-black scarves, a yahrzeit
candle, an old photo, I recreated for my children
stands, boxes, goalposts.
Afterwards we played in the park
on the lawn occupied
by religious families of a Saturday afternoon
and the ground purred
with contentment from the ball’s caress.
הַבַּרְבָּרִים: סִבּוּב שֵׁנִי
العبرية | Amir Or
לֹא לַשָּׁוְא חִכִּינוּ לַבַּרְבָּרִים,
לֹא לַשָּׁוְא נִקְהַלְנוּ בְּכִכַּר הָעִיר.
לֹא לַשָּׁוְא עָטוּ גְּדוֹלֵינוּ אֶת בִּגְדֵי כְּבוֹדָם
וְשִׁנְּנוּ אֶת נְאוּמָם לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע.
לֹא לַשָּׁוְא נִתַּצְנוּ מִקְדָּשֵׁינוּ
וּבָנִינוּ אֲחֵרִים לְאֵלֵיהֶם;
כַּדָּת שָׂרַפְנוּ אֶת סְפָרֵינוּ
אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּם לָאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה.
כִּדְבַר הַנְּבוּאָה בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים,
וְנָטְלוּ מִיַּד הַמֶּלֶךְ אֶת מַפְתְּחוֹת הָעִיר.
אַךְ בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,
וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה;
וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ,
לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי
בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים.
Audio production: 2010 Literaturwerkstatt Berlin
The Barbarians (Round Two)
الانجليزية
It was not in vain that we awaited the barbarians,
it was not in vain that we gathered in the city square.
It was not in vain that our great ones pult on their official robes
and rehearsed their speeches for the event.
It was not in vain that we smashed our temples
and erected new ones to their gods;
as proper we burnt our books
that have nothing in them for people like that.
As the prophesy foretold, the barbarians came
and took the keys to the city from the king’s hand.
But when they came they wore the garments of the land,
and their customs were the customs of the state;
and when they commanded us in our own tongue
we no longer knew when
the barbarians had come to us.
תמונות מחיי נישואים
العبرية | Yael Globerman
מִישֶׁהוּ מְשַּׁקֵּר, בַּחוּץ בְּתוֹךְ דִּירָה אַחֶרֶת
וְשׁוּב בִּפְנִים, בְּתוֹךְ דִּירָה
שֶׁהַלֵּב עוֹבֵר אֵלֶיהָּ בִּתְּנוּעָה שֶׁל מַצְלֵמָה
בְּסֶרֶט תִּעוּדִי עַל נִשּׂוּאִים
שֶׁעַלָיו אֲנִי עוֹבֶדֶת כְּבר שָׁנִים.
מִישֶׁהוּ עוֹמֵד זָקוּף מוּל הָרְאִי
וּמְדַבֵּר אֶל מַחֲצִית פָּנֶיהָּ שֶל אִשָּׁה
כְּמוֹ לַיָּרֵחַ.
הִיא נִשְׁעֶנֶת אֶל הַקִּיר מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ.
הַצֵּל שֶׁהוּא מטִיל חוֹצֶה אוֹתָה לִשְׁנַיִם
וְהַמִּלִּים צוֹנְחוֹת אֶל הַשָּׁטִיחַ רַכּוֹת וַהֲפוּכוֹת,
מַבְלִיחוֹת כְּמוֹ דָּבָר לֹא מְשֻׁמָּש שֶהִשְתַּמֵּר בַּחֹשֶךְ,
פִּסּוֹת בִּטְנָה שֶׁהוּא פּוֹרֵם מִמְּעִיל יָשָׁן
שֶׁפַּעַם אָהֲבוּ שְׁנֵיהֶם:
הוּא רוֹאֶה אֵיך הִיא גּוֹהֶרֶת, מַדְלִיקָה
אֶת מְנוֹרַת הַלַּיְלָה, מַחֲלִיקָה אֶת כִּסּוּי
הַמִּטָּה שֶׁהוּא עוֹזֵב. אֲבָל הִיא רוֹאָה
אֶת פָּנָיו שֶׁבַּמַּרְאָה
מְכֻסּוֹת בִּטְבִיעוֹת אצְבְּעוֹתֶיהָ.
Audio production: Helicon, 2011
Scenes from a marriage
الانجليزية
Someone is telling lies, outside
and then inside again, in an apartment
to which the heart pans like a camera
in a documentary film on marriage
I’ve been working on for years.
Someone stands straight, n front of the mirror
and talks to half the face of a woman
as though to the moon.
She is leaning on the wall behind his back.
The shadow he casts cuts her in two
and the words plummet onto the rug soft and reversed,
glowing like something unused preserved in the dark,
bits of lining he unravels from an old coat
they both used to love:
He sees how she leans over, flicks on
the nightlight, smoothes the cover
on the bed he is leaving. But she sees
his face in the mirror
covered with her fingerprints.
נקרע
العبرية | Tal Nitzán
בַּלַּיְלָה בָּא אֵלַי
הַנַּעַר מֵהָאוֹטוֹבּוּס הַמְּפֻיָּח.
נִקְרָע מִמֶּנִּי שׁוּב וְשׁוּב
כְּשֶׁיָּדָיו נִקְרָעוֹת מִמֶּנּוּ, וְרַגְלָיו,
וַאֲנִי אִמּוֹ.
מִלָּה מְהִירָה
אִמָּא,
אוּלַי נִפְסְקָה בְּפִיו
כְּשֶׁנִּבְלַע בְּתוֹךְ הָאֵשׁ.
כָּל הַלַּיְלָה אֲנִי מְנַסָּה לְהָשִׁיב אוֹתוֹ
לְיַלְדוּתוֹ אֲשֶׁר יָדְעָה
לְהִתְנַחֵם בִּנְּשִׁיקוֹתַי
עַל כָּל מַכָּה וְחַבָּלָה.
בַּבֹּקֶר צִפּוֹר הָרַדְיוֹ
עוֹלָה מִמְּכוֹנִית לְחַלּוֹנִי
לְצָוֵחַ נָקָם וְשִׁלֵּם:
יָרוּ אוֹ לֹא יָרוּ,
פָּגָז אוֹ לֹא פָּגָז,
לַמִּטְבָּח אוֹ לְקִיטוֹן הַשֵּׁנָה,
עַל שִׁלֵּשִׁים אוֹ גַּם עַל רִבֵּעִים,
שְׁנֵי יְלָדִים (מַה הֵם עָשׂוּ שָׁם בִּכְלָל)
אוֹ רַק אִשָּׁה הָרָה,
זָקֵן חֵרֵשׁ אוֹ קַלְגַּס סוּמָא –
קוּמִי צְאִי
מִבַּלָּהָה לְבַלָּהָה.
from: An Ordinary Evening
Am oved, 2006
Audio production: Helicon, 2010
Torn
الانجليزية
At night he comes to me,
the boy from the scorched bus.
He is torn from me again and again
as his hands are torn from him, and his legs,
and I’m his mother.
A quick word
mother
maybe it was cut off in his mouth
when he was swallowed by fire.
All night long I try
to take him back to his childhood
which knew how to take comfort in my kisses
on every blow and bruise.
Morning comes
and the radio bird
rises from a car to my window
to screech revenge and recompense:
They shot or didn’t shoot,
a shell or maybe not,
into the kitchen or onto a cot
third generation or maybe fourth,
two kids (what were they doing there anyway)
or just a pregnant woman,
a deaf old man or a blind soldier –
Now arise, get thee out
from nightmare to nightmare.
חסד
العبرية | Tal Nitzán
אֶת עֶלְבּוֹן רַעֲבוֹנוֹ שֶׁל הֶעָנִי לֹא תְּפַיֵּס
וְאֶת תְּשׁוּקַת הַנּוֹקֵם הַיּוֹקֶדֶת לֹא תְּשַׁכֵּךְ
וְעַל הַבַּיִת הַמִּתְנַתֵּץ בְּגוּפְךָ לֹא תָּגֵן
וְאֶת עֶגְלַת הַתִּינֹקֶת הָעוֹלָה בִּסְעָרָה
לֹא תִּבְלֹם וְתוֹרִיד אַרְצָה בְּרֹךְ
וְאֶת מֶמְשֶׁלֶת הָרֶשַׁע לֹא אַתָּה תְּכַלֶּה מִן הָאָרֶץ
עֲשֵׂה אֵפוֹא לְבֵיתְךָ
לֵךְ אֶל אוֹהֲבְךָ
אֶל יְחִידְךָ
אֶל הַתְּחִנָּה הַצְּהֻבָּה בַּחֲרַכֵּי עֵינָיו
וּכְבשׁ אֶת פָּנֶיךָ בְּפַרְוָתוֹ.
לִטּוּף אֶחָד
לְחָתוּל אֶחָד
בָּעוֹלָם.
from: An Ordinary Evening
Am oved, 2006
Audio production: Helicon, 2010
Grace
الانجليزية
The insult of the poor man’s hunger isn’t for you to appease
and the avenger’s zeal isn’t for you to cool down
and the bulldozed house isn’t for you to protect with your body
and the baby pram that goes up by a whirlwind into heaven
isn’t for you to seize and bring down gently
and the reign of evil isn’t for you to cast out
therefore tend to your own home
go to the one who loves you
to your one and only
to the yellow plea in the slits of its eyes
and bury your face in its fur.
One caress
for one cat
in the world.
הילד השלישי
العبرية | Tal Nitzán
אֲנִי יַלְדֵּךְ הַלֹּא-נוֹדָע.
אֲנִי הַנֶּגָטִיב
בֵּין שְׁנֵי יְלָדַיִךְ כְּחֻלֵּי הָעַיִן
הַמִּזְדַּהֲרִים עַל רֶקַע חֶשְׁכַתִּי.
אֲנִי שְׁכוּחֵךְ, נֶעֱלָמֵךְ, אֲנִי
בְּעוּטֵךְ.
אֲנִי כּוֹרֵעַ – בְּעוֹד הֵם עוֹצְמִים עֵינַיִם
וּמוֹשִׁיטִים יָדַיִם לַמַּתָּנָה –
כְּמִתְחַנֵּן
לַמַּכָּה שֶׁלֹּא תִּנָּתֵן.
נִזּוֹן מִשֹּׁבֶל הַשּׁוֹקוֹ שֶׁהֵם מוֹתִירִים,
מֵאִוְשַׁת צֶלוֹפָן.
מִתְכַּוֵּץ בַּלַּיְלָה בְּפִנַּת
מִטּוֹתֵיהֶם, שָׁם מְכַתְּרוֹת אוֹתָם
חַיּוֹת פַּרְוָה זְעִירוֹת
כְּבִצּוּרִים מִפְּנֵי כָּל רַע,
אוֹרֵב לִשְׁעַת הַפֻּלְחָן הַלֵּילִי,
עֵת תִּדְרְכִי עַל אֶצְבְּעוֹתַי בְּלִי דַּעַת
וְתִרְכְּנִי לְהֵיטִיב אֶת שְׂמִיכוֹתֵיהֶם הַשְּׁמַנְמַנּוֹת.
כְּשֶׁתַּעַצְמִי אֶת עֵינַיִךְ
(הַיְּרוּקוֹת כְּשֶׁלִּי!)
אֶתְגַּנֵּב מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹתַיִךְ וְאֶלְאַט:
אִמָּא.
אִם תְּנַסִּי לְגָרֵשׁ אֶת בִּעוּת פָּנַי
תְּגַלִּי בִּכְלִמָּה
שֶׁגַּם אֶת שְׁמִי אֵינֵךְ יוֹדַעַת.
from: An Ordinary Evening
Am oved, 2006
Audio production: Helicon, 2010
The third child
الانجليزية
I’m your unknown child.
I’m the negative
between your two blue-eyed children
who radiate against my darkness.
I’m your forgotten, your vanished, I’m your
kicked away.
I kneel – while they close their eyes
and reach out their hands for the gift –
as if begging for the blow
that will not come.
I feed on the cocoa trail they leave,
on the rustle of wrappings.
I shrink at night into the corner
of their beds, where tiny stuffed animals
encircle them
like shelter against evil,
lurking for the nocturnal ritual,
when you step on my toes unseeing,
and bend to smoothe their plump blankets.
When you close your eyes
(green like mine!)
I’ll creep under your eyelids and murmur:
“Mommy”.
If you try to banish the nightmare of my face
you’ll find out, shamefully,
you don’t even know my name.
בַּסִּירָה הַצָּרָה אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם.
العبرية | Tal Nitzán
The wounded forms appear:
the loss, the full extent.
Leonard Cohen
בַּסִּירָה הַצָּרָה אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם.
אִשָּׁה אַחַת זְקוּפָה כְּעוֹרֵב
וְיֶלֶד בְּלָבָן. אִתָּנוּ הַשַּׁיָּט,
פָּנָיו פְּנֵי כָּל אֶחָד.
הַשָּׁמַיִם בַּרְזֶל סָמִיךְ,
לַמַּיִם צֶבַע בִּטְנוֹ שֶׁל סַרְדִין,
בָּבוּאַת הַסִּירָה בָּהֶם לַהַב כָּחֹל.
רַקְבּוּבִית אֵירוֹפָּה בְּאַפֵּנוּ.
אִם אֲנִי הַיֶּלֶד יֵשׁ לִי כּוֹבַע מַלָּחִים
וְשָׁלשׁ פְּנִינֵי דִּמְעָה עַל לֶחִי עֲגֻלָּה
קוֹפְאוֹת אֶל צַוְּארוֹנִי הַפָּרוּשׂ.
אִם אֲנִי הָאִשָּׁה הַמִּתְנוֹדֶדֶת מֵעָלָיו
עֵינַי תְּלוּיוֹת בְּשׁוּם גָּדָה.
לֹא מֶשִׁי וְצֶמֶר בְּגָדַי
כִּי מְשִׁיחוֹת צֶבַע שְׁחֹרוֹת,
וְהַשְּׁטָרוֹת בְּאַרְנָקִי
מִכְתָּבִים בִּדְיוֹ קְסָמִים:
בְּהֶרֶף עַיִן אֱמֶת הוֹפֶכֶת לִכְלוּם.
אִם אֲנִי הַיֶּלֶד אֲנִי יוֹדֵעַ רַק:
בְּהוֹנוֹתַי מְאֻבָּנִים מִפַּחַד,
לַמַּיִם פֶּה גָּדוֹל.
אִם אֲנִי הָאִשָּׁה, תַּחַת פִּרְחֵי כּוֹבָעִי
הַתְּפוּחִים כְּמוֹ מֶדוּזוֹת,
הַקּוֹל הָאוֹמֵר לִי, בּוֹטֵחַ,
בְּתוֹךְ הַהִינוּמָה הַשְּׁחֹרָה: דְּעִי,
לֹא יִהְיֶה לָךְ מָנוֹח.
הָאָרִיג יִתָּלֵשׁ מִן הַפֶּצַע לְאַט,
שׁוּב
וְשׁוּב
from: The First to Forget
Am oved, 2009
Audio production: Helicon, 2010
[In the narrow boat we are two]
الانجليزية
The wounded forms appear:
The loss, the full extent
Leonard Cohen
In the narrow boat we are two.
One woman upright as a raven
and a boy in white. With us, the boatman
his face anyone’s.
The sky is viscous iron,
the water the hue of a sardine’s belly,
the boat’s reflection a blue blade.
Europe’s rot in our nostrils.
If I am the boy I have a sailor cap
and three pearls of tears from my round cheek
freeze towards my open collar.
If I am the woman swaying above him
my eyes gaze at no shore.
My clothes are neither wool nor silk
but brushstrokes of black
and the banknotes in my purse
are letters penned in invisible ink:
In the blink of an eye truth becomes nothing.
If I am the boy I know only this:
My toes are petrified with fear,
the water has a big mouth.
If I am the woman, under the flowers
bloated like jellyfish on my hat
is the voice that tells me, confident,
inside the black veil: Know,
you will have no rest.
The cloth will be torn from the wound slowly
again
and again.
אחר צהריים וילדה
العبرية | Tal Nitzán
קַמְתְּ בִּלְחָיַיִם לוֹהֲטוֹת
וּבְפָנִים מְכֻוָּצוֹת מִצַּעַר הַיְּקִיצָה.
עַצְבוּת בַּת שָׁלשׁ:
נִחוּשׁ הָעַצְבוּיּוֹת שֶׁעוֹד צְפוּיוֹת לָךְ.
בַּמֶּה יָּכֹלְתְּ לְהִתְנַחֵם.
הִמְשַׁכְתִּי לְהַדְפִּיס בְּיַד אַחַת,
לִטַּפְתִּי אוֹתָךְ בַּשְּׁנִיָּה.
אַתְּ לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַי –
אוּלַי עַל סֻכָּרִיָּה אוֹ עַל אַרְיֵה,
אוּלַי רַכֶּבֶת.
גַּם אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ –
עַל יָנוּאָר קַר דָּלוּחַ
שֶׁהָיָה רוֹבֵץ בֵּינִי לַמָּסָךְ
לוּלֵא נִדְחַקְתְּ כָּאן.
עַכְשָׁו מַתְחִיל לְהִתְנַעֵר בָּךְ קֹצֶר-רוּחַ.
גַּם בִּי:
אַתְּ מַפְרִיעָה לִי לִכְתֹּב אֶת הַשִּׁיר עָלַיִךְ.
from: Domestica
Am oved, 2002
Audio production: Helicon, 2010
Afternoon and little girl
الانجليزية
You get up with your cheeks burning
and your face contracted with the sadness of awakening.
A three-year-old sorrow:
Sensing the sorrows that still await you.
What could have consoled you?
I go on typing with one hand,
caressing you with the other.
You aren’t thinking about me –
maybe about a sweet or a lion,
maybe about a train.
Nor am I thinking about you –
about a cold gloomy January
that would crouch between me and the screen
if you hadn’t pushed your way in here.
Now impatience starts stirring inside you.
In me too:
You keep me from writing the poem about you.
2. את
العبرية | Yael Globerman
הַחֶדֶר הוּא אָהִיל גָּדוֹל, מוּאָר בְּרֹךְ
וְאַתְּ קוֹרֶנֶת בְּלִבּוֹ, נוּרַת הָאֶלֶף וַאט שֶל יַלְדוּתִי
עוֹר הַזְּכוּכִית שֶׁלָךְ, הַמִּתְחַמֵּם לְמַגַּע עֵינַי
הוּא פַּעֲמוֹן, שֶׁבְּתוֹכוֹ עוֹד פַּעַם
הַעֵט שֶׁלִי מִתְנוֹעֵעַ כִּמְטֹרָף
כְּמוֹ עִנְבָּל, כְּמוֹ לָשׁוֹן שֶׁל מְקוֹנֶנֶת,
כְּמוֹ זַחַל גַּחְלִילִית בְּתוֹךְ אַגָּס
Audio production: Helicon, 2011
II .YOU
الانجليزية
The room is a large lampshade, softly lit
and at its heart you shine, the 1000 watt lightbulb
of my childhood
Your glass skin, heating to the touch of my eyes
is a bell, and inside it my pen once again moves wildly
like that bell's tongue,
like the tongue of an ancient mourner,
like a firefly larva inside a pear
נוקטורן
العبرية | Tal Nitzán
עֹנֶג קָצָר, וְהַלַּיְלָה נִשְׁאַר
אָרֹךְ וְאָטוּם וְעָקַר.
הַגּוּף הִתְרַפֵּק עוֹד לְרֶגַע וּכְבָר
נֶאֱסַף לַסָּדִין וְנִסְגַּר.
חִבּוּק יִפָּרֵם וְהַחשֶׁךְ יַחְדֹּר
בֵּין זְרוֹעוֹת, וּמִתַּחַת לָעוֹר
הַחַיָּה הַיַּמִּית תִּתְנַעֵר וְתֵעוֹר
וְלֹעָהּ יִּפַּעֵר, אֵין מִסְתוֹר.
קִינָה מִתְפָּרֶצֶת בָּרְחוֹב: אַזְעָקָה
כְּאִלּוּ שָׁנִים הפֶּז'וֹ הִתְאַפְּקָה
וּפָקַע הַמֵּיתָר בָּהּ סוֹף-סוֹף.
וּמִי שֶׁיִּישַׁן, שֶׁיִּשְׁקַע, שֶׁיִּשְׁכַּח,
לֹא יִרְאֶה אֵיךְ עֵינָהּ הַמֵימִית תִּפָּקַח
וְחַיַּת הָאוֹקְיָנוֹס תִּטְרֹף.
from: Domestica
Am oved, 2002
Audio production: Helicon, 2010
Nocturne
الانجليزية
Short is the pleasure and long is the night,
daunting and barren and deaf.
For one moment more the body clasps tight,
then hides in the sheets by itself.
Embrace will unravel and darkness will creep
between limbs, and then under the skin
the creature of ocean will stir from its sleep,
there is nowhere to hide from its grin.
A shriek from the street blasts in from below
as though the Peugeot that has never let go
must scream its alarm at this hour.
And he who would sleep, would forget, would subside
will not see how the watery eye opens wide
and the beast of the deep will devour.